מה הקשר בין אולימפאדה לכסף (ואני לא מדברת על מדליית כסף)

בואו נדבר על רגע על האולימפיאדה שהסתיימה לא מזמן. זו הייתה האולימפיאדה הטובה ביותר. 
לינוי אשרם, ארטיום גולדופיאט עשו את הבלתי יאמן 
חזרו הביתה עם מדליית זהב. 
אבישג סמברג ונבחרת הג'ודו חזרו עם מדליות ארד המכובדת 
לא פחות, באמת גאווה ישראלית גדולה.
אז למרות שהיא כבר הסתיימה קבלו כמה נקודות למחשבה 
אמל"ק – קצת ארוך אבל בכל זאת אולמפיאדה יש אחת לארבע שנים 🙂
 
נקודה ראשונה  
האם רק המדליה היא זו שקובעת?
מה אם הדרך שעשית בדרך למדליה האם אין לה משמעות?
להיות ספורטאי זה לבחור בדרך קשה, צריך לשלם הרבה מחירים: 
הקפדה על תזונה, שעות אימונים מפרכות, התמודדות עם פציעות,
ויתור על אירועים חברתיים, מחיר כלכלי להיות ספורטאי כרוך 
בהרבה הוצאות כגון תחרויות, ביגוד מתאים, מאמן, מכשירים, טיפול 
רפואי ונפשי נלווה ועוד ועוד ולא תמיד יש תמיכה כלכלית של ספונסר 
ואז במקרה הטוב חיים מקצבה של האיגוד.
להיות ספורטאי זה אומר להיות מוכן לשלם את כל המחירים האלה ולכן 
לדעתי  מה שחשוב בסופו של דבר זה מי שאתה הופך להיות ברגע שהחלטת להשיג משהו לא פחות מהתוצאה שהשגת
שירה ראשוני, מתן רודיטי, יואב כהן, לונה צ'מטאי סלפטר
הייתם כפסע ממדליה,אתם הדוגמה והמופת
 
נקודה שניה 
מה קובע אם הצלחת או נכשלת?  
לפני מספר שנים עשו מחקר וראו שזוכי מדליית הארד מאושרים 
יותר מאשר זוכי מדליית הכסף.
הסיבה היא מאוד ברורה וכבר נבדקה פעמים רבות.
ישנן שתי דרכים לזכות במדליית כסף:
1. להפסיד בגמר ליריב/קבוצה מתחרה.
2. להגיע למקום 2 במירוץ/משחה שיש בו משתתפים רבים.
במקרה של הפסד בגמר, הפעילות האחרונה מסתיימת בהפסד. 
תחושת אכזבה והחמצה.
בגלל שהמוח שלנו זוכר בעיקר את הדבר האחרון שקרה, 
בוודאי כאשר הוא מחובר לרגש חזק (אכזבה), זה מה שנשאר לנו לאחר שנים. 
תחושת החמצה ואכזבה.
במקרה של הגעה למקום 2 במירוץ/משחה, 
לפעמים הזמן בין מקום 2 למקום 1 הוא לעיתים ממש שברירי שנייה.
והתחושה של הספורטאים היא שהם היו כל כך קרובים לזהב, 
כל כך קרובים לתהילת עולם שחמקה מהם.
וזה נורא מתסכל.
והתחושה הזו יכולה להישאר איתם שנים ואפילו כל החיים.
התמונה של דינה אברינה עם דמעות כשהבינה שזכתה במקום שני אומרת הכל.
 
לעומתם, יש שתי דרכים לזכות במדליית ארד:
1. לנצח במשחק/קרב על מקומות 3-4
2. להגיע למקום 3 במירוץ/ משחה שיש בו משתתפים רבים.
במקרה הראשון, החוויה המסיימת של האירוע היא של ניצחון.
ועם התחושה הזו עולים הספורטאים לפודיום.
והיא זו שתישאר איתם שנים.
במקרה השני, המיקוד הוא לא בזהב שלא הושג, 
אלא בעובדה שהצליחו להיכנס לרשימת מקבלי המדליות. הגיעו לפודיום. 
והיו כל כך קרובים למקום ה-4 ולא להיות שם.
ז"א המיקוד הוא בהישג של המקום ה-3 ולא באכזבה 
על כך שלא זכו במקומות 1 ו-2.
וזה גורם לאושר.
והתחושה הזו תישאר איתם שנים ואפילו כל החיים.
השיעור הגדול לכולנו הוא שהאושר, שביעות הרצון והשמחה שלנו לא תלוי בנסיבות, אלא בנקודת המבט הסובייקטיבית שלנו.
האושר שלנו הוא יחסי. ואם רק נדע לראות את החיים שלנו, 
את התוצאות שלנו, את ההישגים וגם הכשלונות שלנו, 
דרך המשקפיים הנכונים, נוכל גם ללמוד מכל דבר וגם להיות מאושרים.
   
נקודה שלישית 
אל תפחדו להיכשל כישלון זו רק תוצאה לא רצויה. 
איילת זוסמן המאמנת המדהימה של לינוי אשרם אמרה 
"חשוב שתהיינה טעויות כדי שנוכל להיות טובות יותר וכדי שנוכל להתקדם ולהגיע לשלמות"
לינוי אשרם בתרגיל חישוק במוקדמות עשתה תרגיל לא מוצלח היא לא נתנה לזה לשבור אותה להפך זה רק חיזק אצלה את הנחישות להצליח
ולא לוותר את שאר התרגילים היא עשתה באופן שהעלו אותה לגמר.
נבחרת הג'ודו הייתה מתוסכלת על התוצאות האישיות, אבל הם קמו בבוקר,
לא הביטו לאחור וניצחו בתחרות הקבוצתית.
מספר שניות לסיום הקרב של אבישג סמברג,הלוחמת מולה עברה להוביל. אבישג לא הביטה לאחור.נותרו לה כמה שניות,זה הספיק.
לינוי אשרם באחד הראיונות אמרה  
"החוזקה של ספורטאי זה לקום אחרי נפילה" זה בדיוק מה שנקרא כוח מנטלי, בדיוק כפי שעובדים על היכולת הפיזית צריך לעבוד על היכולת המנטלית, מנצחים אמיתיים יודעים לקום מנפילות.
 
דילוג לתוכן